כמה מילים טובות על עבדות

בעת בה רובנו שומעים את המילה 'עבדות', צפה מייד מול העיניים תמונה של כושים מיוזעים בשדה כותנה ובעל אחוזה לבן, שמן ואכזר, משקיף עליהם ממרומי הסוס ובידיו שוט. גם ביחס לעולם הנפשי-אישי המושג 'עבד' מעורר אצלנו סלידה; עצם הרעיון שאנו אמורים לכפוף את רצוננו לסמכות חיצונית כלשהי – מנוגדת לכל האינסטינקט התרבותי כיום; מכיוון שכך, קריאת פרשת משפטים והלגיטימציה שנותנת התורה למוסד העבדות, גורמת לרבים בתוכנו לנוע על כיסאם בחוסר נוחות ולמלמל תירוצים בסגנון של 'תראה, זה היה פעם ומאז התקדמנו' וכו'.

הרב קוק, כדרכו, לא הרגיש מחויב 'ליישר קו' עם הבון-טון התרבותי, והביא בכתביו (אגרות הראיה א, עמ' צה-צח) כיוון חשיבה מקורי הנותן מקום גם לערכים שהתרבות הליברלית-הומניסטית של ימינו הייתה אולי מעדיפה לשכוח. התביעה לביטול העבדות, לדבריו, מתעלמת מן 'העבדות הטבעית', כלומר מן ההבדלים הטבעיים הקיימים בהכרח בין אדם לרעהו ובין אומה לזולתה. בטבע העולם קיימים במציאות אנשים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, עשירים יותר ועשירים פחות - דבר המביא באופן בלתי נמנע, גם אם לא באופן מוצהר, לשליטה של הראשונים על השניים. יתרה מזאת, מטבע העולם אף קיימים אנשים או אומות אשר אינם בשלים עדיין לניהול חיים עצמאיים; חיים הדורשים בגרות מסוימת. תפקידו של מוסד העבדות על פי התורה אם כן, הינו מחד - לסייג את השליטה של הקבוצות החזקות בחברה באמצעות גדרים תורניים שמוטלים על 'האדון' האחראי לחיי 'עבדיו', ומאידך - לתת לשכבות החלשות פטרונים אשר יביאום בסופו של דבר למצב של אוטונומיה אישיותית. העבדות, על פי תורת ישראל, הינה מסגרת בה ניתנת האפשרות לאדם מסוים לנהל זמנית את חייו של השני, לא על מנת לנצלו לצרכיו האישיים אלא אדרבה - להדריכו אט אט אל עבר ניהול חיים עצמאיים. אמת הדבר, כותב הוא, ש"מיום שחרב בית המקדש ונתפזרנו בין העמים... נעשתה העבדות למפלצת" ועבדות כזו כמובן איננה ראויה (וכאן כל קוראי 'אוהל הדוד תום' יכולים לנשום לרווחה), אולם בעתיד, ב"תקופת האורה שמציון תצא תורה... תכיר החברה האנושית כולה שראוי וכשר הוא לירודים שבבני אדם שיהיו כולם מסורים תחת חסות מעולים וצדיקים חכמי לב, שתהיה דאגתם עליהם מתייחסת כיחס הקניין ובזה ימצאו אשרם וביטחונם בחיים". עולה מכאן, כי לעתיד לבא ישובו דיני העבדות התורניים לשחק תפקיד רלוונטי במערכות היחסים של מעסיק-שכיר (רק כמובן יש לזכור כי המושג 'עבד' במשמעותו התורנית אינו דומה כלל ל'עבדות' במתכונת האכזרית שהייתה נהוגה במהלך ההיסטוריה אלא יותר מקביל ל'פרוייקט שיקום אסירים' של ימינו).

מלבד ההשלכה החברתית (שמן הסתם ארגון 'בצלם' לא היה חותם עליה), מצויה כאן אמירה מוסרית, כל אחד כלפי עצמו: לפעמים מרוב מילים גבוהות על 'חירות', 'עצמיות' ו'זרימה' אנו שוכחים שהדרך להגיע לאותה 'עצמיות' נכספת עוברת דרך ריסון עצמי ועצירת דחפים; כלומר דרך סיגול עמדה נפשית של 'עבד'. היכולת לכפוף לעיתים את הראש, להבין שאני עוד לא מבין, לקבל סמכות חיצונית ההפוכה מתחושת הבטן הספונטנית – כל אלה הינם שלבים הכרחיים לעצמאות אישיותית (בהקשר לזה ראוי לציין כי על פי הבן איש חי, ילדים החוזרים מבית כנסת בליל שבת אמורים לנשק את ידי האמא – מנהג שאולי כדאי לאמץ בימינו, גם לאלה שאיתרע מזלם, כמוני, להיוולד כאשכנזים). הדברים נכונים גם ביחס לעבודה הרוחנית: פחות מוסיקה ויותר למדנות, פחות 'חיבור' ויותר התגברות על דחפים, פחות דמיון משתולל ויותר שֹכל. לעבדות, על כל משמעותיה, יש עוד תפקיד בעולם ולא כדאי לזלזל בה.